top of page

אודות ארכיון הווידיאו

ארכיון הווידיאו ב­־CCA תל אביב-יפו נוסד בשנת 2000. הוא מכיל למעלה מ־4000 עבודות וידיאו של אמנים ישראלים ובין-לאומיים, עם עבודות משנות ה־60 ועד היום. מה שמייחד את הארכיון במרכז הוא הימצאותם של עבודות מראשית ימי הווידיאו הישראלי – שמספקות מבט על הניסיונות הראשונים במדיום, וביניהן עבודות שהוצגו ב"וידיאו זון – הביאנלה הישראלית לווידיאו ארט" (2002, 2004, 2006, 2008 ו־2010), תיעוד של מופעים שהתקיימו ב״ערפול – הביאנלה הבינלאומית למיצג״ (1997, 1999, 2001, 2003, 2005, 2007 ו־2009) ועבודות נוספות של אמני וידאו עכשוויים. ארכיון הווידיאו מהווה מרכז של פעילות מחקרית וחינוכית ומשמש ככלי פדגוגי במסגרת התוכניות החינוכיות של המרכז. הקרנות של כותרים המצויים בארכיון התקיימו באולמות ומסגרות שונים בארץ כמו סינמטק תל אביב ופסטיבל הקולנוע בירושלים, ובחו"ל, בין היתר, ב­־ Art in General, ניו יורק; OK Center for Contemporary Art, לינץ (אוסטריה); המוזאון היהודי בניו יורק; המוזאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס; Museo Nacional Centro de Arte Reina Sofía, מדריד; Tate Modern, לונדון; Museo de Arte Moderno de Buenos Aires; Centro da Cultura Judaica, סאו פאולו; ו־ Galerie KUB, לייפציג (גרמניה). הארכיון הוקם בשנת 2000 בתמיכתו של מר אריה סבינסקי ז"ל, לזכרה של אמו הגב' אליזבט סבינסקי ז"ל, בתמיכת קרן פיליפ ומוריאל ברמן. בשנת 2020, עשרים שנים לאחר שנוסד הארכיון, ניתן ל־CCA תל אביב־יפו מענק מחקר מטעם ארטיס לשם מיפוי וקטלוג־מחדש של האוסף בדגש על אמנים ישראליים.

ארכיון הווידיאו והספרייה פתוחים לסטודנטים, אוצרים ואחרים העוסקים בתחום, וכן לציבור הרחב בתיאום מראש. למידע נוספים אודות העבודות באוסף, לביקור ולצפייה יש ליצור קשר: archive@cca.org.il

של הז'אנר הדוקומנטרי מתערערת נוכח המניפולציה שפתיר עורכת באמצעות דימויים ביצירת מחשב. "בסוף אני המושכת בחוטים שמפעילה את כל השחקנים האלה. כמעט בכל עבודה שעשיתי יש רגע של משבר רגשי, בו אני נבוכה אל מול הכח שלקחתי לעצמי".

ב־אבא שלי בענן (2022) פתיר מרחיבה את עיסוקה בייצוג עצמי ובחיים בעידן האינטרנט, ומתחבטת בתופעה חדשה יחסית: אובדן של אדם אהוב בעידן בו נוכחותו הדיגיטלית ממשיכה להתקיים באופן שמעורר תמיהה. האמנית מחליטה ללכת בעקבות אביה – שהיה מהנדס, מנהל בתחום התקשורת, וחובב גאדג'טים – וחוקרת את הפוטנציאל של הטכנולוגיה להחיות את מי שאיננו עוד. בעבודתה

היא מבקשת להשהות את האבל על ידי סימולציה של נוכחותו, ובזכות האפשרות לייצר עימו זכרונות חדשים.

עבודת הווידיאו בנויה כיומן מסע דוקומנטרי המתרחש על גבי דסקטופ המחשב של האמנית, בנבכי הרשת ובנפתוליהן של תוכנות וירטואליות. פתיר, יחד עם האנימטור יונתן וסרמן, יוצאת למסע מלא הומור ותובנה פסיכולוגית שמטרתו ’לתקשר' עם עולם המתים, בכדי לאפשר לאמנית לרקוד עם אביה שוב. כפי שהיא מסבירה בסרט: "אבא רוקד זו מהות. לא של האדם עצמו אלא של ה'אבא־יות' שלו". בשילוב של נאיביות ורצינות המועדת לכישלון, פתיר ווסרמן רותמים טכנולוגיות בינה מלאכותית וכן את בני משפחתה של פתיר לטובת יצירת ריקוד

בעבודותיה בווידיאו וניו מדיה, רות פתיר (*1984 ניו יורק; חיה ועובדת בתל אביב) ממזגת יצירה תיעודית ונרטיבית יחד עם גרפיקה ממוחשבת במטרה להרחיב את האפשרויות של הריאליזם. המטען האוטוביוגרפי של האמנית וכן קולות האנשים הקרובים לה מהווים על פי רוב נקודת מוצא לעבודותיה. ממנה הם אט-אט נפתחים לעסוק בנושאים חברתיים רחבים, כגון פוליטיקת מגדר, טכנולוגיה והמגנגנונים הסמויים של כוח בחברה.

 

"אני נמשכת לדוקו כי אני מאמינה שצריך לפרק את ההילה סביב האמן ומעשה האמנות", האמנית הסבירה בראיון. "הקולנוע מאפשר את זה כי הוא אינקלוסיב בבסיסו; הוא מכניס עוד אנשים לתוך היצירה". אך האובייקטיביות שעומדת כהנחת יסוד

חדש עם האב, כמעשה של אהבה. בעוד היא חושפת בפנינו את תהליך היצירה שלה, עבודת הוידיאו פורשת רקוויאם אודות אהבה, שליטה וכן העקבות הדיגיטליות וסימני הזכרון שאנו מותירים בלכתנו.

רות פתיר, אבא שלי בענן, 2022. קטע מתוך וידיאו, 25 דק'. באדיבות האמנית וגלריה ברוורמן, תל אביב. הסרט הוצג ב־CCA תל אביב-יפו ב־2022 במסגרת "רות פתיר: אבא שלי בענן", תערוכת יחיד של האמנית במרכז.

אבא שלי בענן מאת רות פתיר

bottom of page