נבט יצחק: תערוכה תמידית

04.10.2018 - 01.12.2018

פתיחה: יום חמישי, 4 באוקטובר בשעה 20:00

המרכז לאמנות עכשווית שמח להודיע על "תערוכה תמידית", תערוכת יחיד של נבט יצחק (ילידת ירושלים, 1975, חיה ועובדת בתל אביב). כתולדה של עניין ארוך-שנים במלאכות-יד ובחפצי אמנות מסורתיים, כמו בשאלות של ייצוג ואסטרטגיות תצוגה, "תערוכה תמידית" ממקדת את תשומת הלב במשמעות החברתית המגולמות בחפצים כנשאים של זיכרון, ידע ואידיאולוגיה.

יצחק, שחקרה בעבר את כוחו ואת מעמדו של האובייקט כתוצר חברתי, מתחקה בתערוכה על ״בית הנכות בצלאל״ – המוזיאון העברי הראשון בארץ, שנוסד ב-1906 על ידי בוריס שץ. המוסד, שזכה בהמשך להכרה כמוזיאון הרשמי של היישוב היהודי בארץ, הוקם כחלק אינטגרלי ממתכונתו המשולשת של ״בצלאל, בית מדרש לאמנות ואומנות״, לצד סדנאות הלימוד ובתי המלאכה שפעלו בו.

בשנותיו הראשונות כללה התצוגה בבית הנכות ממצאים זואולוגיים, פריטי אתנוגרפיה וחפצי אמנות: מתכונת ראשונית צנועה למדי שהתאפיינה בבליל חסר-סדר של חפצי אמנות, ממצאים ארכיאולוגיים מפוקפקים, מטבעות, מדליונים, יודאיקה, אוסף ציורים מאת ציירים יהודים בעיקר (או בעלי זיקה נושאית יהודית), כמו מיני פוחלצים ותיבות תצוגה של חרקים, בין שאר קוריוזים ומוזרויות – סוג של "חדר פלאות" אירופאי שלאחר זמנו.

יצחק מאמצת את האקלקטיות שאפיינה את בית הנכות בשנותיו הראשונות. במכלול הפרטים שהיא מציגה בפנינו ב"תערוכה תמידית", היא מנכסת את האסטרטגיה האוצרותית שהונהגה בו במטרה לנתח את המורשת התרבותית של המוסד בזיקה למפעל עיצוב האידיאולוגיה של הזמן, וכשיקוף של ההטיה הקולוניאליסטית שבשורש הפרויקט הציוני.

"תערוכה תמידית" משחזרת באופן חופשי את רוח המוזיאון בשני העשורים הראשונים לקיומו – תקופה שבה התרחב והסתעף אוסף הקבע של המוסד. בשני המיצבים המרכיבים אותה חובקת התערוכה את טווח אופני התצוגה שהונהגו בו, שהיו לעתים מנוגדים באופיים. המיצב הראשון, בקומת הקרקע של המרכז, מחייה את האקלקטיות ששלטה באולמות התצוגה בשנותיו הראשונות: כאן, בין שלל פריטים מקוריים, שחזורים וזיופים משולבת קבוצה של עבודות וידאו מונפשות – שטיחים מעוטרים, כלי אוכל, דיוקנאות, פסלים וציורים – המייצגים את הרפרטואר האיקונוגפי הבצלאלי.

המיצב שבקומתו הראשונה של המרכז, עם זאת, ממקם אותנו בחלל הרמוני וסדור, מעין גלריית דיוקנאות המאכלסת את "טיפוסי יהודים", סדרת עבודות בהנפשה שבה מעמידה יצחק פרשנות על אחד המוטיבים הבעייתיים ברפרטואר הבצלאלי. העבודות, שנעשו בטכניקה של קולז' דיגיטלי, שוזרות בין דמויות טיפוסיות של יהודים מסורתיים עם מבחר חפצים דוממים מתוצרת בצלאל. זהו גוף עבודה המעלה שאלות על יחסי הגומלין המורכבים שבין בני אדם לטובין חומריים – כיצד הם מתנים ומכוננים זה את זה.

התערוכה זורה אור על המוזיאון הנשכח הזה, על אוספיו ועל הייעוד ששם לעצמו לשמר את מורשת התרבות היהודית החומרית – וזאת בעת שעמדה עדיין בסימן הגלות, הגם שדגלה בציונות מעשית וביישוב הארץ; מוזיאון אשר, גם בהיותו מגויס למשימת הזיכרון וההנצחה, הדיר את כל מי שלא היה להם חלק בנרטיב ההתחדשות הציונית. כך נעדרים מן התצוגה כל אזכור של העם הפלסטיני, או מאות שנים של שליטה עותמנית בארץ.

האידיאולוגיה שביקש בצלאל להפיץ – באופן שהלם את החזון של הרצל ואת הקו שהותווה בקונגרסים הציוניים הראשונים – הקנתה למוזיאון תפקיד מרכזי כאחד ממנגנוני המדינה שלעתיד-לבוא. השימוש בחומרים חזותיים על מנת להעלות את הדינמיקה הזו הוא בעל חשיבות מכרעת ליצחק, אמנית המסיטה ומחבלת בסמלים וביחידות המשמעות השגורות של הזמן כדי להציב בסימן שאלה את החיפוש אחר זהות לאומית גם בזמן הנוכחי – בישראל ומחוצה לה.

״נבט יצחק: תערוכה תמידית״ נאצרה על ידי סאלי הפטל נוה; התערוכה מלווה בספר בן 111 עמודים הכולל טקסט אוצרותי ואינוונטר של האובייקטים המוצגים בפרויקט, בצירוף ציטוטים היסטוריים הלקוחים ממקורות שונים. בנוסף,התערוכה מלווה בתכנית ציבורית הכוללת שני סיורים בתערוכה, ב -27 באוקטובר וב -24 בנובמבר בשעה 12:00, בליווי האוצרת סאלי הפטל נוה, וכמו כן, שתי שיחות עם נבט יצחק, ב -13 באוקטובר וב -10 בנובמבר, בהן האמנית תספר בהרחבה על המחקר שעומד מאחורי הפרויקט.

״נבט יצחק: תערוכה תמידית״ הופקה בסיוע קרן פיליפ ומיוריאל ברמן; קרן משפחת אוסטרובסקיארטיסמועצת הפיס לתרבות ולאמנות; אווי מאשר-שכטר; אסיילום ארטסהמחלקה לאמנויות, אגף התרבות, עיריית ת”א-יפו – וקרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות, תל אביב; תודה מיוחדת למוזיאון ישראל, ירושלים.