עוז מלול: בפני עיוור לא תשים מכשול

03.02.2011 - 08.04.2011

עוז מלול

אוצרת: מעין שלף

ראש הדיו של המדפסת נע מצד אל צד, כאילו מחפש דבר מה ולא מוצא. לעתים נעצר לרגע, חוזר על מסלולו כמהסס, ואז שועט קדימה, קרב אל גוף המדפסת ושוב נסוג. פעולת החיפוש הזו נדמית לאנושית בחוסר יעילותה ובאי-יכולתה להשיג את מטרתה, המעורפלת מלכתחילה. חלקים מן המדפסת כמו מתנגדים למנגנוני הפעולה שנכפו עליהם, תרים אחר משהו שמעבר למטרה שלשמה נבראו, וכמו מנסים לברוח מגורלם.

עוז מלול יוצר בעבודותיו מכונות מגושמות, מקרטעות, שפעולתן לא יעילה במכוון. הוא בונה עבורן מנגנונים ואז פוגם בהם. התוצאה היא פעולה אנושית למראה, אבסורדית ופלגמטית. באופן זה, באמצעות יצירה של רגעי כישלון, האמן חותר תחת המנטרה הקפיטליסטית, המדגישה את החשיבות של ניצול זמן יעיל ותפקוד מושלם. התנועה המעגלית הסיזיפית, המופיעה ברבות מעבודותיו, מבטאת את קיומו של האדם הלכוד בתוך מערכת הייצור והצריכה. בפרויקט הנוכחי מלול משתמש כחומר גלם במדפסות, פורץ לתוך המנגנון שלהן ומשבש אותו. פעולת האתחול האוטומטית של המדפסת, כאשר מחברים אותה לחשמל והיא מתעוררת לחיים ומנסה למקם את ראש הדיו, כאמור נדמתה בעיניו לפעולת חיפוש עיוורת, כרמז לחולשה חסרת תכלית. הוא ביקש לקבע פעולה זו, להופכה למעין וירוס במערכת, וכך לכבול את המדפסת לאותם רגעי תעייה. מכסה ההגנה של המדפסת הוסר, ומנגנון הקרביים שלה נחשף באופן פיזי ומטפורי.

המדפסת מחברת בין העולם האנלוגי ההולך ונעלם לבין העולם הדיגיטלי המתפתח, בהיותה מכונה שמנגנוניה דיגיטליים ופעולותיה אנלוגיות ומכניות: משיכת הדף, הטבעת המילים על הנייר, תנועת ראש הדיו. חיבור כפוי זה בין שני סוגי המנגנונים הופך את המדפסת לפגיעה יותר – כל הסטה בתנועת הדף גורמת בה לתקלה, וכל פיתוח של חומרה חדשה מוביל להפיכתה למכונה מיושנת ומיותרת. המדפסת מוחלפת חדשות לבקרים בדגמים חדשים יותר ונזרקת אל הרחוב. היא מתוכנתת להיות אוטומטית, אוטיסטית, מוגבלת ביכולתה להתייחס לסוגי הקֶלֶט (Input) המגיעים מהעולם החיצוני.

האמן כופה על המדפסות מכשול כפול: המדפסות הכושלות מכשילות מכשירים אחרים, כמו אותם עיוורים המובילים זה את זה ביצירתו המפורסמת של פיטר ברויגל משל העיוורים. על ראשי הדיו מולבשים מכשירים או אובייקטים כאיברים תותבים. באופן זה, פעולת ה"חיפוש" של המדפסת הופכת לדבר מה אחר – לשיבוש ולהפרעה. המדפסות מוצגות כסדרת אובייקטים קינטיים בחלל התצוגה, כאשר כל אחד מהם מתאפיין באי-היגיון משלו. הן עושות הכול מלבד הדבר שלשמו הן נוצרו: לשים מילים ודימויים על נייר. ניתן אפוא לומר כי אף שזוהי תערוכה שיש בה אובייקטים, אין בה דימויים שניתן לקבע, לרכוש, לזכור. היא מבטאת עמדה של התנגדות לאמנות כאקט יצרני ואסתטי, וכן להילה של עבודת האמנות כאובייקט של תשוקה שניתן לצרוך אותו.

חווית הצפייה בעבודותיו של מלול דומה לעתים לצפייה בסרט סלפסטיק, שבו הגיבור נתקע בקליפת בננה ונופל או חוזר על אותה טעות שוב ושוב. הצופה יודע שכך יקרה, ועדיין צוחק בהזדהות עם האנטי גיבור המגושם, הפגום והאנושי. לצד ההומור, קיימת בעבודות פגיעוּת נוגעת ללב. כמו כן, הן מעוררות תחושה של מתח אשר נוצרת בשל חוסר הידיעה אם ומתי הדברים עומדים להשתבש. בדומה לסרט זמנים מודרניים של צ'ארלי צ'אפלין, העוסק בהיעדר החמלה בעולם של פולחן יעילוּת ועודף מיכון תעשייתי, נראה כי המכונות של מלול נמצאות שם לא כדי לדבר על מכונות, או על אמנות, אלא על בני אדם.