אור ראשון

01.09.2009 - 30.11.2009

אור ראשון – צילום ישראלי  על צילום

אמנים משתתפים:
גלעד אופיר, דגנית ברסט, חיים דעואל לוסקי, משה ניניו, רותי נמט, רועי קופר, אפרת שלם, יגאל שם טוב

אוצרות: ינאי טויסטר

לקראת מניפסט קצר על צילום:

על מנת לנסח עמדה מחייבת ביחס לתצלומים שבתערוכה ראשית יש להכיר בכך שהמילה "צילום" מתייחסת כיום לטווח רחב ביותר של פרקטיקות, שהקשר ביניהן רופף למדי. כל ניסיון להגדיר את הצילום כקטגוריה אונטולוגית עצמאית ומובחנת אינו יכול להיסמך עוד על הסְכֵמָה הבארתיאנית של "זה היה" או "זה היה שם" ביחס לתצלום, וחייב להתייחס אל הצילום עצמו בבחינת "היה שם" וגם, אולי, בבחינת "היה". לפיכך, כל העבודות בתערוכה – רפלקסיביות, דינמיות ואוניברסליות ככל שיהיו – משרטטות לא רק היתכנות, הלוך רוח או חתך אלכסוני, אלא בעיקר אפשרות לצילום ישראלי ביחס לדיסציפלינות שכנות וביחס לעצמו.

ואם בכלל "היה", הרי שבכל המקרים מה שהיה כאן איננו פעולת צילום ואף לא פעולת הצטלמות (אלה כולם מוגבלים כאנקדוטה וכבולים לכאן ולעכשיו, לשם ולאז). האירוע היחיד, שהיה ועתיד אולי להיות שוב, הוא אירוע הופעתו של תצלום (לעתים כתמונה), והאופן שבו אירוע זה והנסיבות שקדמו לו נרשמו בחומר; שכן כאשר אנו מכנים את הצילום דימוי גרידא, אנו מבלבלים עולם אמיתי אחד עם עולם אמיתי אחר, עולם קונקרטי אחד עם עולם קונקרטי אחר. ככלות הכול, כל תצלום נוכח בעולם תלת-ממדי (או ארבע-ממדי, אם נתייחס לממד הזמן כאל חומר), והוא עשוי מחומרים ממשיים. לא ניתן לצמצם אותו למצב של דומות גרידא. כדימוי בלבד, כל תצלום שואף לשאוב את הצופה פנימה אל תוך מלבן, מסגרת, פריים. כסד של חוץ-חלל וחוץ-זמן, כחוויה שהאפאתיות שלה לוכדת כל צופה בתוך לימבו של עולם וקטורי.

השאלה החשובה ביותר, הצריכה להישאל ביחס לצילום, אינה שאלה של אינהרנטיות (מהי המשמעות? נוכחות אינסופית, כדבר הפורמליזם האסתטי, או מצב מובילי תלוי-אידיאולוגיה ותלוי-שימוש), אלא שאלה של ספציפיות: איזה חלל פיזי ואיזה חלל חברתי מצליחים תצלומים שונים לייצר ולקיים סביב עצמם? חלל של דימוי, חלל של חומר או חלל של פעפוע, שבו שני האחרונים משמשים בערבוביה כשתי אונות של מוח אחד? בתנועת מטוטלת בין הופעה לבין היעלמות, כנוכחות בתוך תמונה ומחוצה לה בעת ובעונה אחת, כחלק וגם כיצרן – באמצעות העבודות שהיא מקבצת יחדיו מבקשת התערוכה להניח תשתית לקריאת השימוש בכלים של הפשטה בצילום לאו דווקא כיחס אל העולם האמיתי, אלא בעיקר כקונקרטיזציה של האפשרויות הפיקטוריאליות האצורות בצילום. כל דימוי זקוק לקיום ממשי, ולא ניתן להפוך עולם ממשי לעולם של דימויים בלבד. בכך טמונה חשיבותם הרבה של תצלומים אלו, שכן הם מגלמים את ההבנה כי כל דימוי שעוּן, תמיד ובהכרח, על החומרים שמהם הוא עשוי.

ינאי טויסטר

תל אביב, יולי 2009