התערוכה הבלתי נראית

15.11.2007 - 12.01.2008

האמנים המשתתפים: ויטו אקונצ'י, ג'וזף בויס, ג'יימס לי באיירס, ג'ואן ג'ונס, רודני גרהם, ברוס נאומן, סנטיאגו סיירה, מייקל סנואו, ג'וליאנו סרמנטו, סיל פלוייר, און קאוורה, לאויסה קוניה, ג'נט קרדיף וגיאורג ברנס מילר, לואיג'י רוסולו ו- קורט שוויטרס.

התערוכה בלתי נראית מציגה עבודות מפתח מעשה ידיהם של הבולטים באמני המאה ה-20 אשר עבדו עם קול. כמה מן העבודות המוצגות הן בעצם עקבה של מיצג פשוטו כמשמעו (בויס, אקונצ'י), ואחרות – של מיצג טרנסיטיבי (קווארה). אולם מרבית היצירות שבהן מעורב קול של אמן/ית מיועדות לעורר בצופים-מאזינים תחושה של קרבה וייחודיות שאינה קיימת בפרקטיקות האמנותיות השגורות יותר של הציור והפיסול.
תערוכה בלתי נראית הופקה במקורו של דבר על-ידי MARCO, המוזיאון לאמנות בת-זמננו בוויגו, ומרכז חוסה גואררו בגרנדה, שניהם בספרד. העלאתה במרכז הסתייעה הודות לאוצר התערוכה, דלפים סארדו, מנהל MARCO אינייקי מרינז אנטלו ואגר לֶדוֹ שחלקה עמנו ברצון את הניסיון אשר צברה בעת הפקת התערוכה הספרדית.

ההבדל בין אמנים חזותיים למוסיקאים המשתמשים בקול מוקלט טמון בחתירתם של הראשונים לעורר איכויות חזותיות ורגשות של קרבה בלב הצופה. לא מדובר בשמיעה עיוורת, שלה קשר כתרים רודולף ארנהיים ב-1936, שעה שניצב נרגש למול אפשרויות השידור האלחוטי. להפך, אמנים חזותיים עושים שימוש בקול – ובמיוחד בקולם-שלהם – במטרה ליצור חוויה המעלה באוב זיכרונות ותחושות, חוויה שהיא חזותית במובהק. מבחינה זו, כותרת התערוכה היא בגדר משחק מילים ולאו דווקא תיאור נאמן של מהותה, מאחר שהיא קוראת תיגר על דעות קדומות שהצופה עשוי/ה לטפח באשר לאופן שבו תערוכה מקובלת אמורה "להיראות". ואכן, המאזינים יוכלו "לראות" זאת באוזני רוחם.

אוצרים: דלפים סארדו וסרג'יו אדלשטיין