חשיפה ממושכת

28.04.2011 - 23.06.2011

חשיפה ממושכת

אוצרת: מעין שלף

חואן מנואל אצ'אווריה, יעל ברנט, מיכאל ז'ופרנר, כריסטוף וובר, רונה יפמן, אבי מוגרבי, ג'וליה מלצר ודיויד ת'ורן (עם רמי פראח), לאנה סמאייסאנין, ושוברים שתיקה ( עם אבי מוגרבי ומיקי קרצמן).

אירוע פתיחה 28.4.2011 בשעה 20:00

בצילום, חשיפה ארוכת טווח, שהפרטים נחשפים ומתגלים בה בהדרגה, נקראת "חשיפה ממושכת". בשיח הפסיכולוגי, "חשיפה ממושכת" היא טכניקת טיפול בטראומה, שפותחה בעשור האחרון על ידי ד"ר עדנה פואה (ילידת ישראל שחיה בארה"ב) וזכתה לפופולריות עולמית בטיפול בנפגעי פוסט-טראומה, בעיקר בעקבות הלם קרב וחוויות מלחמה. אדם הנמצא במצב פוסט-טראומטי, כלוא בין הרצון להדחיק את הזיכרון הקשה לבין חוויות הצפה ושִחזור, הכופות את עצמן לתוך זיכרונו ולתוך מחשבותיו בלי הרף. במסגרת טכניקת ה"חשיפה הממושכת", המטופל נחשף לאלמנטים, המתקשרים בזיכרונו לאירוע הטראומטי. החשיפה נעשית בהדרגה, בתנאים מבוקרים ובטוחים, ומטרתה להקל על התסמינים הפוסט-טראומטיים. כמו חשיפה ממושכת צילומית, טכניקת הטיפול בעלת השם הזהה מחדדת את המעורפל, ומייצרת דימויים סובייקטיביים של מציאות החומקים מהבנה פשוטה.

ניתן למצוא הקבלה לשיטת הטיפול של החשיפה הממושכת בעבודתם של אמנים עכשוויים רבים, העוסקים בקונפליקט ובאלימות. מרבית העבודות בתערוכה "חשיפה ממושכת" הן עבודות וידיאו, שנוצרו כתוצאה מפרויקטים של תיעוד ארוך-טווח. יוצריהם מביאים סיפורים הנוגעים במושג הטראומה, ומשקפים מציאות של יחסי כוח, ניצול ומניפולציה, אלימות וכאוס. באמצעות התהליך התיעודי הארוך, הם מבקשים מגיבוריהם לחשוף את סיפורם. העדויות מביאות אל האור טראומות חבויות, וכך מהדהדות את התהליך הפסיכולוגי של החשיפה הממושכת, אך בניגוד אליו, מטרתם אינה טיפולית.

הסיפורים מגיעים ממקומות שונים בעולם- מישראל לגדה המערבית, סוריה, בוסניה, קולומביה ואוסטריה. הם עוסקים בחוויות אישיות של אינדיבידואלים, אך אינם מציגים עדות ישירה, אלא נוגעים במשבר העדות ובחוסר יכולתה לשקף אמת היסטורית מוחלטת. הפרפורמטיביות של העדויות שמביאים האמנים בתערוכה, משקפת התנתקות מהצורך לייצג את האמיתי באופן קונבנציונלי, וניסיון לייצר מציאות חדשה.

בעבר שאף הקולנוע והווידיאו הדוקומנטרי להיפטר מנוכחות המחבר, כביכול על מנת לייצר ייצוג אובייקטיבי של המציאות, גישה שנהוג לכנותה "הזבוב על הקיר". כפי שגילו דורות מאוחרים יותר של יוצרים, מעצם עמדתו של המתעד מאחורי המצלמה, יחסי הכוחות בינו לבין המתועד לעולם אינם שוויוניים, והייצוג שייווצר לעד ישקף את נקודת מבטו הסובייקטיבית. האמנים ב"חשיפה ממושכת", כרבים מיוצרי הקולנוע והוידיאו ארט של השנים האחרונות, חדלו לחפש ייצוג ישיר ולא ביקורתי  של המציאות דרך התיעוד. במקום הם בחרו לטשטש את הגבולות בין המתעד למתועד ולקרוא תיגר על סמכות המחבר, על ידי נטישת העמדה שמאחורי המצלמה, כניסה אל תוך הפריים הצילומי והעברת המצלמה לידי הגיבורים – אם במובן הפיזי ואם במובן של ויתור על השליטה באופן התיעוד והתהליך.

דוגמא בולטת של אופן הפעולה הזה בתערוכה ניתן למצוא בפרויקט של שוברים שתיקה, שבשיתוף עם האמנים אבי מוגרבי ומיקי קרצמן, מציגים עדויות וידיאו של חיילים לשעבר שנחשפים לראשונה, בגלוי, אל מול המצלמה, ומעידים על חוסר המוסריות של פעולותיהם כחיילים בשטחים הכבושים. בעבודה "קלטות השלג", מיכאל זופרנר עבד עם חומרים שצילמה משפחת אל חדאד מחברון בזמן עימות אלים עם מתנחלים שכנים, בעזרת מצלמות שחולקו להם על ידי ארגון "בצלם". הסרט שמציג בתערוכה אבי מוגרבי, Z32, הוא מבט רפלקסיבי וניסיוני על יחסי מתעד מתועד, דרך עדותו של חייל צה"ל לשעבר שמתאר פשע מלחמה שביצע. חואן מנואל אצ'אווריה הקולומביאני מציג ניצולים של מעשי טבח ששרים את חוויותיהם למצלמה, ומנסה להעניק קול לאלה שקולם אינו נשמע. ג'וליה מלצר ודיויד ת'ורן האמריקאים שיתפו פעולה עם השחקן והבמאי הסורי רמי פראח, ביצירת מיצג וידיאו של מונולוג פוליטי ופואטי, בעקבות ההתנקשות ברפיק חרירי ב-2005 ונסיגת סוריה מלבנון. פרפורמטיביות והפשטה של הז'אנר הדוקומנטרי ניכרים גם בעבודתה של רונה יפמן, שנוצרה כתוצאה משיתוף פעולה בן 7 שנים של האמנית עם מירב – ניצול שואה בן 80, שפיתח לעצמו פרסונה נשית. גם לאנה סמאיסנין הבוסנית מציגה מיצג בו היא מתייחסת לחילופי תפקידים מגדריים,  כאשר היא מקריאה עדות של אישה שנאנסה בזמן המלחמה בבוסניה בשנות ה-90, מעל דוכן נואמים. יעל ברנט אף היא מטשטשת את הגבולות בינה לבין גיבורתה, זונה מדרום תל אביב, כאשר היא מתחבקת איתה תמורת תשלום מול המצלמה. כריסטוף וובר האוסטרי מציג מיצב פיסולי- ארכיטקטוני שמהדהד שפה קולנועית: המסדרון עם הדלתות השבורות הזהות נראה כרגע של אלימות שהוקפא בזמן, ומהווה כניסה פיזית ומטאפורית אל עולמה של התערוכה.

באמצעות ערעור יחסי הכוחות המקובלים בין מתעד למתועד והחצנתם, מבלי להתעלם מן הסתירות והמורכבויות הנולדות כתוצאה מכך, נוצרת קריאה לשינוי מערך הכוחות הקיים בין חזק לחלש ובין נשמע למושתק, גם במרחב המציאות. ההסטה המוצעת על ידי האמנים ב"חשיפה ממושכת", קוראת תיגר על ההנחות ביחס למה נחשב לאמת ולגבי מי נחשב לבעל סמכות להיות הנושא והדובר של אמת זו. התערוכה קוראת לצופה לבחון אף הוא את עמדתו הפסיבית ואת מיקומו על מפת יחסי הכוחות של הייצוג, ולקחת תפקיד אקטיבי יותר בסידורם מחדש.

שוברים שתיקה (עם אבי מוגרבי ומיקי קרצמן)

עדויות, 2011

מיצב וידיאו עם 15 מסכים

הפרויקט של "שוברים שתיקה", עם אבי מוגרבי ומיקי קרצמן, מציג עדויות של חיילים לשעבר, המספרים על חיי היומיום בעת שירותם בשטחים. חמש עשרה עדויות אלו הן גרסת הוידיאו של העדויות הכתובות שעל איסופן שוקד הארגון בשש השנים האחרונות. נועם חיות, הפעיל בארגון, פנה אל חיילים לשעבר שהעידו במסגרת הארגון, ביקש מהם להיחשף בגלוי, לראשונה, אל מול מצלמה, ראיין וצילם אותם. מוגרבי וקרצמן ערכו את העדויות ותכננו את ההצבה בחלל המרכז לאמנות עכשווית, להצגה הפומבית הראשונה של פרויקט זה בתערוכה "חשיפה ממושכת".

חיילים לשעבר אלה מספרים על החוויות היומיומיות של הכיבוש, דרך אירועים המשקפים בעיניהם חוסר מוסריות במבט לאחור, ומטילים ספק במוסריותם. העדויות אינן באות לייצג טרגדיה אישית או טראומה, אלא לחשוף את הנורמליזציה של הכיבוש, שלרוב נתפש בחברה הישראלית כמובן מאליו, ויחד עם זאת אין מדברים עליו. החיכוך היומיומי של החיילים עם מצבים של סבל, של אטימות ושל חוסר רגישות, מייצר אצלם קהות רגשית גוברת והולכת.

החיילים לשעבר מבקשים לשבור את השתיקה האופפת מציאות זו, ולדחות את מדיניות ההכחשה המקבלת מציאות זו כבלתי ניתנת לשינוי. שבירת הטאבו הצבאי של  השתיקה דווקא ממקום שבו העדים הם החזקים במערך הכוחות, היא אקט קשה מאין כמותו בחברה, המקדשת את הצבא כסמכות עליונה מוסרית וצודקת ומתייחסת לעדות כאל הלשנה או בגידה. הדוברים בחרו לצאת מן המקום המוגן של הגברים הגיבורים, ולהעמיד את עצמם במקום פגיע, אל מול מערכת שלמה, שלפתע עלולה לצאת נגדם. פגיעות מוצהרת זו קוראת לשינוי הסטאטוס-קוו בין השותקים לנשמעים, במובן הרחב יותר.

מיכאל זופרנר

קלטות השלג, 2011

מיצב וידיאו עם שני מסכים

מיכאל זופרנר נולד בבאר שבע ב-1981, חי בתל אביב ובבוסטון

בעבודה קלטות השלג מתפקד האמן מיכאל ז'ופרנר כעד בלתי נראה. בעבודה, המוצגת על שני מסכים, נראות שתי נקודות מבט: האחת, מבעד לעיניה של משפחת אל-חדאד הפלסטינית, המתעדת מפגש אלים עם קבוצת מתנחלים שכנים בשכונת תל-רומידה בחברון. האחרת, מבעד למצלמתו של האמן, המתעד את המשפחה צופה בחומרים שצילמה בחברתו בסלון ביתה.

ז'ופרנר בחר "להתנחל" בחברון לפני כשנתיים, בבית פלסטיני נטוש בצמוד להתנחלות תל רומידה, על רקע המציאות הקשה של המשפחות הפלסטיניות החיות בעיר. אלו כבר שנים מסוגרות בבתיהן ונתונות תחת אלימות גוברת מצד התושבים היהודים, ותחת מגבלות תנועה, ימי עוצר וחיפושים תכופים בבתים, מצד צה"ל המגן על המתנחלים. ז'ופרנר חי במבנה, ויחד עם עיסא עמרו הפך אותו לסטודיו ולמקום מפגש קהילתי, שמרכזו פרויקט הווידיאו HEB2 והאתר הנלווה לו, HEB2.tv. במסגרת פרויקט זה, בו למדו המשתתפים לצלם ולערוך סרטונים העוסקים בחייהם ובסביבתם, ובעזרת מצלמות וידיאו שחילק ארגון "בצלם" למשפחות הפלסטיניות כאמצעי לתיעוד הפרות של זכויות אדם בעיר, אסף חומרים רבים שאותם צילמו המשפחות, וחומרים נוספים, שבהם תיעד הוא עצמו את הפרויקט "מבחוץ".

העבודה קלטות השלג מציגה תיעוד של לעימות אלים, שפרץ לפתע בין קבוצת מתנחלים למשפחת אל-חדאד בזמן שזו השתעשעה ביום חורף בהיר בבניית איש שלג. האירוע מגולם כאמור דרך מבטים מקבילים, כך שהצופה בעבודה צופה באמן הצופה במשפחה הצופה בעצמה. תוך כדי צפייה, המשפחה מביעה ביקורת אמנותית עצמית על איכות הצילום ועל האופן שבו הוא אינו משקף כראוי את ההתרחשות. התגובה כמו משקפת את קולו של האמן עצמו המעיד על כישלונו לייצג את סבלם של אחרים: בעוד אבי המשפחה נוטל לעצמו את התפקיד הסמכותי של האמן ומבקר האמנות, ז'ופרנר עודנו זה השייך ל"חזקים" בהיותו חלק מן העם הכובש, ובהיותו יוצר העבודה. מבטו על העברת המצלמה לידי הפלסטינים הוא דואלי: מצד אחד, מדובר בניסיון כן להעניק להם כוח של תיעוד העשוי לשמש בעת הצורך כעדות, לא רק באמנות אלא אף בבתי המשפט. מצד אחר, הוא מבין שהמצלמה אינה כלי נשק חזק מספיק על מנת לשנות את יחסי הכוחות הקיימים. המבט הכפול המשכפל את התיעוד מייצר מרחק מן המבט הדוקומנטרי, ומרמז כי תמיד יהיו מספר נקודות מבט, שאינן יכולות לשקף אמת אבסולוטית.

אבי מוגרבי

Z32, 2008

וידיאו, 82 דקות

אבי מוגרבי נולד ב-1956, חי ועובד בתל אביב.

בסרטו Z32 משתמש אבי מוגרבי באחת העדויות שנקרו בדרכו במהלך עבודתו עם ארגון "שוברים שתיקה", והופך אותה למשהו שונה בתכלית. היצירה הייחודית והפרובוקטיבית היא בו בזמן עדות וגם מבט רפלקסיבי על חוסר האפשרות של העדות ועל מורכבותה בראי היחסים שבין המתעד למתועד. החייל מעיד על אירוע, שבמהלכו ירה בחפים מפשע בעקבות פקודה לא חוקית. מוגרבי מכניס את עצמו אל הסרט, ומתלבט אל מול המצלמה לגבי מוסריותו של מעשה התיעוד, אשר מחד גיסא מאפשר לעד לנקות את מצפונו, ומאידך גיסא מנצל את סבלם של אחרים. הוא משתמש בכלים קולנועיים ובפרפורמטיביות שלרוב זרים למדיום הדוקומנטרי: החל מאנימציה, המסתירה את פני המתועד – כלי טכני המגן עליו מחשיפה, אך משמש גם כמטאפורה לפוטנציאל במניפולטיבי של הז'אנר, וכלה בקטעי מחזמר – ספק מקהלה יוונית, ספק אופרה ברכטיאנית.

חואן מנואל אצ'אווריה

פיות האפר, 2003-2004

וידיאו, 18 דקות

חואן מנואל אצ'אווריה נולד במדלין, קולומביה. חי ועובד בבוגוטה, קולומביה.

גם בעבודתו של חואן מנואל אצ'אווריה, העדות הפרפורמטיבית מייצגת מעשה אמנות בתוך מעשה אמנות, אך באופן שונה. בפרויקט פיות האפר תיעד האמן ניצולים ופליטים ממעשי טבח של קבוצות גרילה וסוחרי סמים, בכפרים מרוחקים בקולומביה. במשך שנתיים איתר האמן ותיעד ניצולים שכתבו והלחינו לשיר את חוויותיהם מהאירוע הטראומטי. השירים, בוואריאציות שונות על לחן קולומביאני עממי, הם תיאור פואטי של רגעים שנחרתו בזיכרונם וכן קינות הקוראות לנשיא קולומביה או לאל שישמע את קולם. הם מושרים מפי הכותבים שפניהם מצולמות בתקריב.

באמצעות ההתחברות לממד הרגשי של השירה מועברים העצב והסבל לצופה באופן ממשי יותר, אך השירים הם גם חגיגה טקסית של הישרדות ושל יצירת אמנות בתנאים הקשים ביותר. רוב השרים הם אפרו-קולומביאנים, מן העניים ביותר בקולומביה כולה, כאלה שהאירועים הקשים גרמו להם לעזוב הכל ולעבור לגור במשכנות עוני, זנוחים על ידי הממשלה ונעלמים מעיניו של רוב הציבור בקולומביה. אלצ'אווריה מנסה להשמיע את קולם של אלה שלרוב אינם נשמעים או נראים בצורה הנאמנה ביותר לבחירתם. באופן זה, העבודה משנה את התפישה המסורתית של עדות, כיצירה בתוך יצירה, ובה בעת היא חוזרת אל התפישה הצילומית הקלאסית של הדיוקן הישיר. האמן מדגיש ומזקק את מקומו של הדיוקן התיעודי ככלי להעברת האנושיות האינדיבידואלית של המתועד אך גם כמשקף מצב חברתי וכקריאה לשינוי.

רונה יפמן

מרת א. בוק, 2002-2011

מיצב וידיאו בטכניקה מעורבת

רונה יפמן  נולדה בישראל ב-1972, חיה ועובדת בישראל ובניו יורק.

הפרפורמטיביות וטשטוש הגבולות בין המתעד למתועד בולטים גם במיצב הוידיאו של רונה יפמן, מרת א. בוק. העבודה היא סיכום של שיתוף פעולה ארוך טווח (שבע שנים) בין האמנית לבין גיבורה נשית בשם מירב – ניצול שואה בן 80, שפיתח לעצמו פרסונה נשית בגוף ובנפש. עם מסכה חסרת הבעה, פאה בלונדינית ולבוש סקסי, מירב, או בשם הבמה שלה מרת א.בוק, מאתגרת את התפישה הנורמטיבית של גבריות ושל זקנה, ואת האופן בו ניצולי שואה מתמודדים עם הטראומה הנוראה שעברו.

התיעוד לאורך השנים מלווה תהליך של יצירת "בוק" אופנה לדמות, ובמסגרתו מירב היא האחראית על הסטיילינג. ההתחפשות מהווה מעין משחק שלו שותפות השתיים: האמנית והגיבורה, אך מתח מתעורר כאשר מירב מנסה לשלוט גם בתהליך הצילום והבימוי, ואילו האמנית מנסה לשכנע אותה לדבר על זיכרונותיה ולחשוף את עדותה, לעתים כנגד רצונה. העבודה, המתכתבת בסגנונה עם תצלומים של מגזיני אופנה ועם "סינמה ואריטה", חותרת תחת המיתוס המגדרי של יחסי הכוחות בין דוגמנית לבין צלם. ההתחפשות המוקצנת של מירב והאופן שבו היא "מופיעה" בפני המצלמה, הופכת אותה ממתועד סביל לשותפה פעילה בבניית המציאות ובהבניית הזהות של עצמה. למרות נפשה הדואבת והמציאות הקשה בה חיה מירב, עבור האמנית היא מייצגת ניתוק רדיקלי מכול קונבנציה. האבסורד וההפשטה שבעבודה משקפים את המורכבות של ההתמודדות עם עבר טראומתי- בין הצורך להסתיר ולהדחיק לבין התשוקה להיראות ולהישמע.

לאנה סמאיסנין

נשיאה, 2005

וידיאו, 3.17 דקות

לאנה סמאיסנין נולדה ב-1983 בסרייבו, חיה ועובדת בסרייבו, בוסניה- הרצגובינה

משחק והיפוך ביחסי כוחות מגדריים נראים גם בעבודתה של לאנה סמאיסנין, נשיאה.

האמנית הצעירה מקריאה מעל דוכן נואמים עדות של אישה שנאנסה בזמן המלחמה בבוסניה בשנות ה-90. העדות – טקסט כואב ועצוב של קורבן, מוקראת בסגנון דמגוגי אסרטיבי ומתלהם, השמור לרוב לפוליטיקאים המנסים לשלהב את קהלם. הקראת העדות של הקורבן, המוקראת בדרך כלל בחדרי חדרים או כלל אינה נשמעת מפחד החשיפה, מעצימה ומשמיעה את קולן של אלו שאינן נשמעות, אך גם חושפת את הניצול שמנצלים פוליטיקאים את סבלם של אחרים לרווחתם שלהם, ואת חלוקת התפקידים המגדרית הרווחת בין קורבנות למקרבנים. בדברה בקולה של הקורבן אך בסגנונו של הפוליטיקאי, האמנית לוקחת לעצמה את שני התפקידים: הן של השולט והן של הנשלט, ורומזת למורכבותה של אמנות פוליטית, העושה שימוש בחומרי החיים של בני אדם ממשיים.

יעל ברנט

Occupied, 2010

וידיאו, 40 דקות

יעל ברנט נולדה ב-1982 בירושלים, חיה ועובדת בישראל

גם עבודתה של יעל ברנט, Occupied, מציגה תמונה מרובדת של יחסי כוח בין האמנית לבין גיבורת העבודה, שאף היא, בדומה לעדה בעבודתה של קמאיקנין, מייצגת את הקול המושתק של מי שנתפש כקורבן. במשך תקופה ארוכה תיעדה האמנית זונות באזור התחנה המרכזית החדשה של תל אביב בתהליך, שלהגדרתה החל כדוקומנטרי והפך לאובססיה אישית. בסיום התהליך החליטה האמנית שלא להציג את הדיוקנאות הרבים שצילמה, אלא לבקש מאחת הזונות להתחבק אִתה למול המצלמה תמורת תשלום. החיבוק, שהתרחש בחדר שכור בדרום תל אביב, ארך ארבעים דקות. הוא צולם בשוט אחד ומוצג ללא התערבות עריכתית. אותו חיבוק הוא אקט של הזדהות ושל חמלה, מטאפורה לרצונה של המתעדת, רצונו של כל מתעד, לנטוש את העמדה הבטוחה שמאחורי המצלמה ולהשתתף בהתרחשות. אולם העבודה מכירה במפורש בחוסר האפשרות לעשות זאת, בשל מערך יחסי הכוחות הנצלני והבלתי שוויוני בין שתי הנשים. החיבוק מייצר רגע כמעט בלתי אפשרי, נוגע ללב וחשוף של מגע, התובע גם מן הצופה סוג אחר של מבט.

ג'וליה מלצר ודיויד ת'ורן

עם רמי פראח

Not a matter of if but when: brief records of a time in which expectations were repeatedly raised and lowered and people grew exhausted from never knowing if the moment was at hand or still to come

וידיאו, 32 דקות, 2006

ג'וליה מלצר נולדה ב-1968 בלוס אנג'לס,

דיויד ת'ורן נולד ב-1960 בבוסטון,

הם חיים ועובדים בלוס אנג'לס.

עבודתם של ג'וליה מלצר ודיויד ת'ורן, Not a matter of if but when…, היא שיתוף פעולה מסוג אחר המתגלם בתהליך בניית טקסט העבודה. בשנת 2005 נסעו מלצר ות'ורן לסוריה כחלק מפרויקט "הארכיון הספקולטיבי" שבו עסקו כעשור. באותה תקופה היה האקלים הפוליטי בסוריה בלתי יציב, בעקבות ההתנקשות ברפיק חרירי, ראש ממשלת לבנון, ונסיגתה של סוריה מלבנון. מלצר ות'ורן בחרו לשתף פעולה עם רמי פראח, שחקן ובמאי סורי, אדם הדומה להם מבחינת השכלתו התרבותית, גילו ומקצועו, אך בהיותו אזרח סורי הוא עשוי להיות נתפס כאויב וכאיום פוטנציאלי על ידי ממשלת ארה"ב, אז בראשות בוש. מלצר ות'ורן העבירו לפראח מילים, ביטויים ושאלות, והוא אלתר והפך אותם לטקסט. זהו מעין מופע יחיד וירטואוזי, הנשמע לעתים כעדות לאירוע עבר טראומתי ולעתים כסיפור עם, של דמות החיה במצב של כאוס, חרדה ואי ודאות. פראח מדבר ישירות אל הצופה, המוגדר לעתים כאויב ולעתים כאוהב, עובר דרך קשת שלמה של רגשות, ומעורר הזדהות, רגשות אשם, חיבה ואימה כאחת. העבודה, שהוצגה בין השאר בבינאלה של מוזיאון הוויטני בניו יורק ב-2008, וזכתה בפרס הראשון בפסטיבל טראנסמדיאלה באותה שנה, מוצגת לראשונה בישראל.  מול הצופה הישראלי, אותה מראה המופנית אליו מתעצמת ועוטה רבדים נוספים.

כריסטוף וובר

טראומה, 2008

מיצב טכניקה מעורבת

כריסטוף וובר נולד בווינה ב-1974, חי ועובד בווינה, אוסטריה

עבודתו של כריסטוף וובר, טראומה, היא מיצב פיסולי- ארכיטקטוני המהדהד שפה קולנועית. הצופה נכנס אל חלל התערוכה בעזרת מפתח, ומוצא את עצמו במסדרון צר בעל דלתות זהות שאינן נפתחות, ובכל דלת חור הנראה כאילו נוצר במכת גרזן, אף הוא זהה לחבריו. המסדרון בעל הדלתות הזהות הוא דימוי קלישאתי במכוון לתת-מודע שהופיע בסרטי קולנוע רבים, ואילו העץ המבוקע נראה כדימוי צילומי של אלימות, שהקפאתו מאפשרת לשלוט בו. העבודה מתכתבת עם העבודות האחרות בתערוכה באמצעות החזרתיות וההכפלה המהדהדות בכל העבודות כמעין כפיית חזרה פוסט-טראומטית. הזהות המוקפדת בין הדלתות והחורים המשוכפלים רומזת לקשרים שבין טראומות כמצב היסטורי מתמשך, ההיסטוריה החוזרת על עצמה. הצופה, המחויב להיכנס לעבודה ו"להפעיל" אותה בנוכחותו על מנת להגיע לשאר העבודות, מקבל החלטה מודעת להיכנס אל תוך התת-מודע הקולקטיבי של התערוכה כמעין טקס מעבר מן הניטרליות של האובייקט האמנותי ושל החלל הלבן אל מרחב, שבו האנושיות נוכחת באופן אינטנסיבי.