מציירים: על הספים

10.03.2011

מציירים: על הספים (Drawing: on Thresholds), הוא פרויקט מחקר אמנותי, העוסק בהיסטוריה ובהווה של נושא המים בישראל/פלסטין. הפרויקט הינו תולדה של שיתוף פעולה בין האמן החזותי האוסטרלי ג'יימס גרץ (James Geurts), לבין האמנית, האוצרת והכותבת ד"ר (Julie Louise Bacon) המתגוררת בקנדה.

מספרים שכשהמשורר אבות ישורון עלה לארץ בשנת 1925, ספן ערבי נשאו על ידיו, צעד עמו במים את המרחק שנותר מהספינה אל החוף והניחו על אדמת ארץ-ישראל היא פלסטין. המעשה של הספן הערבי, והמפגש הפיזי עמו גרמו לישורון להבין, כפי שכתב בשירו "לך-לך", כי יש אחר מלבדו בארץ – "רְאֵה כִּי יֵשׁ מִלְּבַד אַתָּה, / עוֹמֵד כְּנֶגֶד שָׁרָם אַשֵּׁיְךְ... סַפָּן הֶעֱלָךָ אֶל אַדְמָתָהּ – / אָמְרָה לוֹ אַדְמָתָהּ 'רוּחְ אִמְשִׁי.'" המפגש עם הפרויקט של בייקון וגרץ הוליד אצלי את המחשבה, שלא בכדי תובנה זו נולדה אצל ישורון כשהספן הערבי צעד עמו בתוך המים. שכן המים, אף אם הם מוגדרים כ"מים טריטוריאלים", כשייכים לגבולותיה של מדינה זו או אחרת, סימון הגבול על גביהם הוא מופשט וכמעט בלתי אפשרי, הם חסרים את היציבות ואת אשליית הסטטיות של האדמה. על כן יש במים איכות לימינלית, המאפשרת מעבר, השתנות ואף זיכוך. מגע עם מים מציף את הפלואידיות של הזהות ושל העמדות המעצבות אותה.

בייקון, בטקסט שכתבה על אודות הפרויקט, מעלה את השאלה: "מה מוצא אדם כשהוא מגיע אל יעדו?", ותשובתה – לא את מה שהוא ציפה לו". בהקשר זה אבקש אני לשאול – מה מגלה האדם המקומי כשהזר מגיע למחוזו? איזו טרנספורמציה הוא עובר כשהוא נדרש לספר לזר על אודות תפיסותיו, על אודות הסיפורים עליהם גדל והתחנך?

במידה רבה הופך אותו 'מקומי' למספר מעשיות, מעין הומרוס המעביר הלאה את הסיפורים המיתולוגים של אליו. בהתייחס לנושא המים, סיפורים אלה חושפים את הפיגומים האידיאולוגים עליהם מושתת ובאמצעותם מתוחזק הסכסוך הישראלי פלסטיני. אך כיום, בעידן של ריבוי נרטיבים, מחלחלים כיש מאין הספקות – האם מלחמה זו היא מול אויב חיצוני ומאיים או שמא מלחמה פנימית ביצר הבזבזני, הנהנתני, במקלחות הארוכות? ומה באמת מצב המים? עד כמה אנו שותים ממיימי הכנרת? ומי הברז ראוים לשתייה? ומים מינרליים – האמנם מינרליים? ומחירי המים, מדוע הם באמת מאמירים? עבודתם של גרץ ובייקון בוחנת את המיתולוגיה הארוגה סביב סוגיות אלה ואת הקשר היסודי שבין גופי המים לבין הגוף האנושי.

הילה כהן שניידרמן